שנות העשרה המופלאות
שנות העשרה הן המופלאות ביותר. אם בהביטנו בילדים קטנים אנו מתמוגגים. מביטים בהם באהבה ובהנאה ורוצים לחבק. שהרי נוכל רק לתת להם - הם חסרי אונים ולא יודעים הרבה. הרי שבני הנעורים נראים לנו כמהלכים במסלול קסום. מסלול של אפשרויות אינסופיות. נראה כאילו יש להם עולם משלהם. מקום בו המבוגרים מיותרים ופסיעותיהם גסות.
כמה ביטויים מרגשים הצמידו למילה "נעורים" - חן נעורים, שמחת נעורים, משובות נעורים, אהבת נעורים, מרד נעורים להט נעורים...
אבל איך אנו חשים מול בני הנעורים הפרטיים שלנו? האם אנחנו יודעים ליהנות מנעוריהם התוססים מול עינינו, או אולי מנסים לשטחם ולרדדם כדי שידמו לנו מהר כמה שאפשר? האם אנחנו יודעים ליהנות מהם, לנשום מאוויר הנעורים שלהם, שמכניס רוח חדשה ומלאת תקווה לביתנו? או שמא מזדרזים להופכם למהדורה צעירה שלנו?
הגיל הקסום הזה הינו הגיל שמשנה את העולם. זהו הגיל ההופך את העולם למקום מעניין יותר לחיות בו. למקום מרגש ומלא תקוה. מי שיש בביתו מהזן הזה בודאי חש רצון להיות טוב יותר, מצליח יותר, או כל מיני יותר אחרים.
אבל גיל העשרה מאופיין בעיקר במרד, בוויכוחים אין סופיים עם ההורים, בדעות שלא הכרנו קודם. החוץ נעשב חשוב ומשמעותי בחייהם יותר מהבית. אולי זה הזמן בו הם מתחילים להתחבר עם העולם הסובב אותם, הזמן בו הם נכנסים למעגל רחב יותר ממסגרת המשפחה ובודקים איפה הם בכל הסיפור הזה של עולם מורכב כל כך. וכל העימותים או וויכוחים (אם יש) הינם תוצאה של התהליך, כמין חבלי לידה של ילד ההופך בקרוב לבוגר (שזה רוב שנות החיים) תהליך האורך מספר שנים ובכוחנו אולי להקל ולרפד את דרכם בבדיקותיהם.
יחסינו בתקופה זאת חשובים מאוד, כי נפש בני הנוער רגישה במיוחד. אצל רבים מהם הוסרה מעטפת ההגנה והחיבור המשפחתית והם מעמידים עצמם מול העולם ומעוניינים לצעוד לבד "בלי להחזיק יד".
אנו נוכל להיות כמין מורי נהיגה. להישען אחורה בנחת אבל לא להסיט עינינו ממהלכיהם. להניח להם לנהוג לבד, אבל עם הרגל על הברקס ויד המוכנה לאחוז בהגה. לתת אמון ואהבה בלי סוף, אבל לא לרדת מהאוטו.
ילדים זקוקים רק לאוכל ולאהבה, אמר מישהו חכם, את השאר הם מוצאים בעצמם. אוכל איננו שוכחים לעולם לתת להם. כדאי שנזכור גם לתת אהבה ללא גבול, ואת הגבולות נציב במקומות מסוכנים להם ולנפשם. זה החוסן הנפשי שלהם. זה החוסן הנפשי גם שלנו.
